זכרונות מחוליקאת

 ההתקדמות החלה כפי המתוכנן. מולנו יכולנו לראות את החילים המצרים המבוצרים היטב בעמדותיהם. הם חיכו שנתקרב, והחלו לרות אש צפופה בכלי הנשק הרבים שלרשותם.
אמנם נוצר בינינו מגע ראשוני אך מספרם היה גדול בהרבה והשכיב אותנו לאדמה.
ציפינו לפצצות המרגמה. רק אחדות מהן נפלו (בין שורותינו), אך כבר ברגעים הראשונים ספגנו פגיעה במפקדים, ובתוכם מפקד המחלקה, בני לסנר- חבר קיבוץ גבולות.
ככל הנראה, שימש בני גם כאיש הקשר שיכול היה לכוון את אש המרגמות.
שום כוח סיוע מצפון לא הופיע, לפחות אנחנו לא ראינהו בבואו.
בחצי העה הראשונה ללחימה נפלו ונפצעו רבים מהלוחמים. לא היה איש, שיתן פקודות- ללחום או לסגת, ולנוכח הנופלים הרבים לקחתי על עצמי גם את תפקיד החובש. בשלב מסוים הוזעקתי לטפל בחבר פצוע. כשראיתי את היקף הפגיעה, היה לי ברור שהפציעה דורשת רופא. ניסיתי לגרור אותו אל מוקד העזרה הראשונה בואדי, ותוך זמן קצר ירדו גם חברים נוספים אל המקום.
לפי מספר האנשים שעמדו לידי, יכולתי להבחין שיש פצועים והרוגים רבים שנשארו בשטח, חסרי יכולת לחלץ את עצמם. למחרת, כך נודע לי, הג'יפים של "חיות הנגב" חיפשו נפגעים, אך במהרה נאלצו לסגת. בהמשך, הנשארים פוזרו ונתמנו לתפקידי לחימה, לרבות כיבוש משלטי ביר עסלוג', ליד קבוץ רביבים. השאר גויסו לליווי שירות.
בסיום המלחמה חזרנו למשקים.

קיבוץ העוגן
15.07.2008

מתוך הם-משלנו
ליל הקרב בחוליקאת 17-18.7.1948