מלחמת העולם הראשונה פרצה באוגוסט 1914. לארץ ישראל היא הגיעה רק לאחר שלושה חודשים, עם הצטרפות תורכיה, ששלטה אז בארץ, למלחמה לצד גרמניה. כבר בדצמבר אותה שנה, כבשו התורכים את צפון סיני, במגמה ברורה להשתלט מחדש על מצרים, או לפחות על עורק החיים של האימפריה הבריטית באותם ימים – תעלת סואץ. עם מהלך זה של התורכים, הבינו הבריטים כי מעמדם באזור התעלה מתערער, ועל כן החישו כוחות צבא רבים לאזור. בהמשך, ההתקפה התורכית על תעלת סואץ הביאה לשינוי בתפיסה הבריטית לגבי אבטחת התעלה. הבריטים הבינו, שהגנת התעלה תוכל להיעשות ביתר יעילות, אם הכוחות המגנים עליה יחזיקו בקו הגבול הבינלאומי בין מצרים וא"י. ממארס 1915 הצבא הבריטי החל ליישם את התפיסה, שההגנה טובה ביותר על התעלה היא קו אל עריש- קסיימה. ועל כן הבריטים החלו להתקדם באיטיות מזרחה, לאורך צפון סיני, כשהם מנהלים קרבות מצומצמים עם הכוחות שהשאירו התורכים. לשני הצדדים הלוחמים באזור במלחמת העולם הראשונה, הייתה הרכבת כלי תחבורה חיוני ביותר. הרכבת היוותה אמצעי להעברת אספקה לגייסות הצבא הפרושים בשטח, וכלי יעיל לניוד כוחות ממקום למקום. וכך, על מנת להקל את התקדמותם של הבריטים, הם החלו בפברואר 1916 להניח מסילת ברזל מקנטרה מזרחה, ובמקביל לה הניחו צינור מים מתעלת סואץ. אחת המטרות העיקריות של הכוחות התורכיים בצפון סיני הייתה לעכב את הנחת מסילת הברזל, שכן התורכים ובני בריתם הגרמנים הבינו היטב, כי האספקה הרבה שתוביל הרכבת, והמהירות שבה הרכבת תוכל להעביר כוחות, עלולים להטות את הכף במערכה על ארץ ישראל. אחד הקרבות הקשים התנהל בין הבריטים לבין הכוחות התורכיים באזור רומני. הבריטים הדפו את התורכים, והדבר פתח לפניהם את הדרך לעלות לאל-עריש ולרפיח. עם כיבושן של ערים אלה, נסוגו התורכים לקו ההגנה העיקרי שלהם בין עזה לבאר שבע. בתחילת 1917 התקבלה ההחלטה להכניע את האימפריה התורכית בשלוש החזיתות בהן פעל: קווקז, עירק וא"י, ומאז פעל הצבא הבריטי להכנעת הצבא התורכי וכיבוש ירושלים. מאחר והצבא הבריטי היה כבול לקו המסילה ממצרים, הוגבלה פעילותו ההתקפית לצפון סיני ולמישור החוף של א"י, אבל כאן חסמה עזה את דרכם של הבריטים לא"י. הם ראו אפוא הכרח לכבוש אותה, לפני שיוכלו להגיע לירושלים, אך הבעיות הלוגיסטיות שעמדו בפניהם היו קשות, היות וקו הרכבת שלהם עדיין לא הגיע עד לחזית, דבר שהשפיע על אספקת מזון ותחמושת ללוחמים. עזה הייתה מוגנת ממזרח ע"י רכס הכורכר וגבעת עלי אל-מונטאר, שהיוותה אמצעי שליטה על האזור כולו, ועל כך חשיבותה האסטרטגית בקרב. הצבא הבריטי ניסה בשתי התקפות שונות לכבוש את עזה ואת גבעת עלי אל-מונטאר, אולם ללא הצלחה, עקב ריכוז הכוחות התורכיים הרב באזור, ומחסור באספקה. לאחר כישלון הבריטים במתקפתם השנייה על עזה, באפריל 1917, התכוננו שני הצבאות לקרב המכריע. כדי להחיש הובלות צבאיות לקו החזית, נבנתה על ידי התורכים מסילה מטינה (כפר מנחם), דרך קסטינה ובאר טוביה לדיר סוניד (קיבוץ ארז) ולבית חנון באורך 40 ק"מ. מדיר סוניד הסתעפה שלוחה, באורך של כ- 7 ק"מ, למתחם הביצורים שהקימו התורכים ליד הוג' (דורות). במהלך ההיערכות לקרב, הצבא הבריטי לא נסוג מהעמדות שתפס לאורך הקו התורכי, אך היה ברור לפיקוד, שכיבוש עזה יצריך כוחות גדולים בהרבה מאלה שהופעלו עד כה, ושינוי תכנית אסטרטגית. התכנית החדשה הייתה מבוססת על הטעיית התורכים. הצבא הבריטי המשיך לפעול בגלוי, כאילו הוא מתכוון לתקוף את עזה, אך למעשה הכין את הקרקע לעקיפת הקו התורכי ממזרח, לכבוש את באר שבע, ולעלות לירושלים דרך הר חברון. באר שבע נכבשה ביום אחד, ושבוע לאחר מכן נפלה גם עזה בידי הבריטים, כמעט ללא קרב.
