מסדרונות אקולוגיים הוא מושג שנתבע בשנות השבעים של המאה ה- 20 (Wilson & Willis, 1975)
מדינת ישראל מתפתחת בקצב מהיר ושטחים פתוחים בה הופכים לאזורים מיושבים כל העת, על חשבון הטבע והנוף. כתוצאה מכך גדל החיכוך בינינו בני האדם לבין הטבע ואנו עוסקים באופן יום יומי במציאת פתרונות שיאפשרו הן לאדם והן לטבע להמשיך ולהתקיים זה לצד זה. במרוצת השנים הצלחנו להטמיע במוסדות התכנון בישראל ובמשרדי תכנון רבים את המושג "מסדרונות אקולוגים" וכיום הוא מהווה פריצת דרך בחשיבה התכנונית המרחבית של מדינת ישראל המכוונת לשמירה על רציפות השטח הפתוח בהיבטים אקולוגיים, דמוגרפיים ואבולוציוניים. הרציפות מאפשרת תנועה בין אזורים סמוכים ושמירה על מגוון גנטי שמבטיח את עמידות המין. כך למשל אנו יודעים היום שבנייתם של פסי הרכבת לאילת, כהמשך מימוש החלום הציוני של בניית הארץ, יסב נזק הרסני לנופו הבראשיתי של הנגב ולעולם הטבע בו גם בגלל הגברת הקיטוע של מרחב רציף זה. לפיכך מתנגדת רשות הטבע והגנים להנחת פסי הרכבת לאילת על הקרקע ודורשת שקטעים מסוימים וחשובים יועברו במנהרות- כמו בכל העולם וכפי שנעשה עם תוואי הרכבת לירושלים. גורמי הקיטוע העיקריים הם כבישים ומסילות ברזל, גידור, מעקות בטיחות בכבישים, שדות סולאריים מוקפי גדרות ועוד. בכל מקום אנחנו נמצאים על מנת לסייע במציאת פתרונות סינרגיים.
רעיון המסדרונות האקולוגים פותח ע"י אנשי המדע ובשיתוף עם אנשי השטח ועבר גלגולים במשך השנים. הרעיון והתאמתם למציאות התכנונית הישראלית מוצגים במסמכים הבאים.
מסדרונות אקולוגים בשטחים פתוחים כלי לשמירת טבע
מסדרונות אקולוגיים באזורים חקלאיים
