בראשית כל קיץ, עולות צבות ים חומות וירוקות, מהים התיכון אל חופי הארץ בכדי להטיל את ביציהן בקנים אותם הן חופרות בחול שעל החוף. רשות הטבע והגנים מעתיקה את הקנים למקומות מוגנים יותר, בהם לא יעמדו בסכנת דריסה מטרקטורון או מדורת קומזיץ על החוף… לחוות ההדגרה בחולות זיקים מועתקים קנים שאותרו ברצועת החוף, מגבולה הצפוני של עזה ועד מדרום לעיר אשקלון.
הקיץ, הועתקו לחוות ההדגרה בזיקים הקיץ מספר קנים, חלקם של צבי ים חומים וחלקם של צבי ים ירוקים. מכל קן עתידים להגיח עד 120 צבונים!
זמן ההדגרה של ביצים נמשך כחודשיים, בהן הביצים טמונות מתחת לחול שבחופים. לכן יש חשיבות מכרעת לשמירה על חופים פתוחים ונקיים, גם ובמיוחד במהלך הקיץ, בכדי שהצבונים יוכלו להגיע לים.
הצבים הם קבוצה עתיקה של זוחלים, שכוללת צבי יבשה, צבי מים מתוקים וצבי ים. בעולם מצויים כ- 8 מינים של צבי ים ותפוצתם מוגבלת לימים בעלי טמפ' גבוהה (טרופיים וסוב-טרופיים). לכל המינים של צבי המים שתי תכונות עיקריות המעידות על מוצאם מהיבשה: נשימת חמצן אטמוספרי ורבייה ביבשה.
גודלם של צבי ים בוגרים יכול להגיע עד 1.4 מטר אורך שריון ומשקלם יכול להגיע ל – 400 ק"ג ואף יותר. כושר ראייתם מוגבל מאוד ביבשה, אך יעיל למדי במים. חוש הריח שלהם מפותח, ובאמצעותו הם משיגים את מזונם הן מהחי והן מהצומח. הלסתות שלהם נוקשות וחדות, דבר המאפשר להם לחתוך במהירות את מזונם. במהלך האבולוציה התפחתו אצל צבי הים רגלי סנפיר, המסוגלות לשאת רק בקושי את הצב הבוגר ביבשה. השריון התארך והתחדד בקצהו האחורי לצורה הידרו-דינאמית.
בים שקט, הם עולים על פני המים, שם הם צפים במנוחה מוחלטת, כנראה כדי לקלוט חום. את הלילות הם מבלים במנוחה על קרקעית הים. השהייה מתחת למים, ללא פעילות, עשויה להימשך כמה שעות, ובתרדמת חורף אף כמה שבועות. כל פעילות מחייבת עלייה אל פני הים לנשימה, אחת ל- 15-20 דקות, ואף פחות. מכאן שרוב פעילותם מתבצעת במים רדודים (30-40 מטר).
כל חייהם, למעט עונת הרבייה, שוהים צבים הים בים הפתוח באזורי המזון. בעונת הרבייה עולות הנקבות להטיל את ביציהן על חופים נבחרים. המחקרים מראים כי, כל פרט נאמן לחוף בו הוא הוטל וחוזר אליו להזדווגות ולהטלה. תהליך זה, שבו צבי הים חוזרים אל מקום בקיעתם כנראה בעזרת ריחות, מגע החול וטעמים שנחרטו בזיכרון הצב מרגע הבקיעה, דרך ההליכה על החוף לכיוון הים וכלה בכניסתו אל המים נקרא "החתמה".
בהגיעם לבגרות מינית (גיל הפוריות 8-30) נודדים הצבים לחוף חולי מתאים להטלה, העשוי להיות במרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מאתרי ההזנה (כלומר המקומות בהם הם חיים בים). ההזדווגות נערכת מול חופי ההטלה, על פני המים, ובהעדר גלים גם במים רדודים מאוד. הזכר עולה על גב הנקבה ונאחז בציפורני גפיו הקדמיות בשריונה, משני צידי הראש.
נקבת צב הים עולה לחוף חולי, בתקופה שבין אמצע מאי לסוף יולי, לצורך ההטלה. היא בוחרת לה מקום מתאים להטלה (במרחק של כ- 30 מטר מהים, מעבר לתחום השטף המירבי של הגלים, על מנת להגן על ביציה מפני הצפה), חופרת גומה שעומקה בין 50 ס"מ ל-1 מטר (לפי במין הצבה), ומטילה לתוכה את הביצים (בין 50 ל-200 ביצים). לאחר ההטלה מכסה צבת הים את הגומה, מטשטשת את מיקום הקן, וחוזרת לים. צבת הים נשארת בקרבת החוף, למחזור הטלה נוסף שיתרחש כשבועיים לאחר מכן. פיזור הביצים בדרך זו, הוא אמצעי בטיחות שנועד למנוע אסון אפשרי, שבו תאבדנה הביצים ע"י טורפי יבשה כגון שועלים. הצבה אינה מטפלת בביציה ובצאצאיה, אלא חוזרת לים בתום מחזורי ההטלה. כעבור שנתיים- שלוש, תחזור שוב אל מקום ההטלה הנוכחי.
בקיעת הצבונים תתרחש לאחר 50- 70 יום מרגע ההטלה. משך ההדגרה מתקצר כשהטמפרטורה גבוהה ומתארך כשהטמפרטורה נמוכה. הצבונים מגיחים במשותף מהחול (צב בודד אינו מסוגל להגיח לבדו מהחול). מיד עם ההגחה, המתרחשת בשעות החשיכה, נעים הצבונים לכיוון הים. אדוות הגלים מבהיקות לעומת חשכת היבשה, וזה מה שמסמן לצבונים את הדרך אל הים. היציאה הלילית מן המחפורות חיונית להם, כדי להקטין את סכנת ההתייבשות וסכנת הטריפה ע"י עופות, כגון שחפים.
במשך יומיים- שלושה, שוחים הצעירים על פני המים ועדיין אינם מסוגלים לצלול. כאן הם מהווים מטרה קלה לדגים ולעופות. שיעור הצבונים המגיע לבגרות מינית, מוערך בפחות מאחוז אחד, בלבד.
בחופי ישראל מתרבים שני מינים בלבד: צב הים הירוק וצב הים החום.
צב הים הירוק נקרא כך כי הוא אוכל צמחים, אך מדי פעם משלים את תפריטו ברכיכות וסרטנים. הוא נמצא בסכנת הכחדה ממשית, מכיוון שבמשך שנים רבות הוא ניצוד לשם הכנת מרק צבים. צב הים החום הוא נפוץ יותר בחופי הארץ. הוא טורף ביסודו, וניזון מדגים, רכיכות, מדוזות, סרטנים, תולעים, שושנות ים וספוגים, ולעתים רחוקות גם מעשבי ים.
הטבע מזמן לצבי הים במהלך מחזור חייו אויבים טבעיים, המאיימים על הביצים ועל הצבונים בדרכם אל המים:
א. שועל מצוי: חופר את הקנים וטורף את הביצים.
ב. סרטן חולות (חולון החוף): הנפוץ והמוכר בסרטני חוף והים התיכון, משחר לטרף על החוף, בסמוך למים. הוא תופס את הצבונים הקטנים בדרכם למים וגורר אותם למחילותיו על החוף.
ג. שחף: עוף הדוגר לאורך החופים, ביחידות או במושבות קטנות וגם ליד אגמים גדולים. השחף אורב לצבונים הקטנים שנכנסו זה עתה לים וצפים על פני המים ו"דג" אותם.
ד. כריש: טורף את הצבים הגדולים והקטנים בתוך הים.
צבי הים, הנפגעים מידי האדם בעולם כולו, הוכרזו כמינים הנמצאים בסכנת הכחדה. גם בישראל נמצאים הצבים בסכנה עקב פעילות האדם בים ובחוף, והם הוכרזו כמוגנים בחוק הגנת חיית הבר (תשט"ו 1955) ובחוק גנים לאומיים ושמורות טבע (תשכ"ג 1963). בנוסף, נכללים הצבים באמנת CITES האוסרת סחר בצבי ים ובאבריהם.
הסיבות להתמעטות צבי הים הן:
רשות הטבע והגנים מבצעת תכנית ממשק רחבת היקף לעידוד רביית צבי הים, שתכליתה הצלת צבי הים המתרבים בחופי הים התיכון מסכנת הכחדה.
הפעילות החלה בסוף שנות ה-70, מתקיימת בהיקף רחב משנת 1993 וכוללת:
